בנם של שיראל ואיתמר. נולד ביום כ"ז באב תש"ס (28.8.2000) בטבריה. ילד שני במשפחה, אח קטן לדניאל, אח גדול לרעות, אמיתי, ערן וינון.

עידו גדל והתחנך בטבריה, למד בתלמוד תורה "זיכרון מאיר" בעיר ובישיבת "תומכי תמימים" של חסידות חב"ד בזיכרון יעקב.

ילד חכם, עדין, שקט ונחבא אל הכלים. מגיל צעיר בלט בטוב ליבו ותואר על ידי אימו כ"ילד מלאך".

כשהיה בן ארבע-עשרה, אביו נפטר. עידו, שהיה בוגר מאוד לגילו, עשה הכול על מנת לסייע לאימו ולאחיו, תמך בהם, חיזק אותם, ייעץ להם ועזר בכל דבר. הוא היה אבהי מטבעו, שימש כאבא שני עבור אחותו ואחיו והפך לעמוד התווך של הבית.

כשאחיו הגיעו לגיל בר-מצווה, הוא זה שלימד אותם להניח תפילין, ועמד לצידם כשעלו לתורה. בכל יום הולדת של אחד מבני המשפחה המורחבת, נהג לכתוב ברכה מרגשת, וידע לאחל לכל אחד את מה שהוא מייחל לו, מזוגיות, דרך שלום בית ועד לפרנסה.

לאחר פטירת אביו בחר בישיבת "תומכי תמימים" בזיכרון יעקב, כיוון שנמשך מאוד לדרך של חסידות חב"ד. לאימו סיפר ששם הוא יכול לשאול הכול – איך זה קרה ולמה זה מגיע לי – ולקבל תשובות שנובעות מתוך אמונה גדולה.

במסגרת לימודיו בישיבה, נהג להקים דוכן להנחת תפילין בתל אביב, ולא פעם קיבל תגובות לא נעימות. כשבני משפחתו שאלו אותו למה הוא צריך את זה, אמר: "זה שהם מבזים אותי זה שלהם. לי מספיק שיהודי אחד בתל אביב הניח תפילין, ואני את שלי עשיתי".

הוא האמין מאוד בלימוד תורה למען המדינה, ובאותה מידה האמין בשירות בצבא. כשהגיע יומו, עם סיום לימודיו בישיבה, התגייס לצה"ל ללא היסוס.

עידו שירת בחיל האוויר, כטכנאי מטוסים בבסיס חצרים בדרום, ומתחילת שירותו בלט ביכולותיו ובהתאקלמותו המהירה בצוות.

את אשתו, יובל, הכיר בשידוך ב-2020, בהיותו תלמיד ישיבה. אחרי שגויס נפגש עם יובל רק פעם בשבוע, כשהצליח להגיע מהבסיס בדרום. אחרי שמונה חודשים, ביוני 2021 השניים התחתנו והקימו את ביתם בבית שאן. עידו המשיך לשרת בדרום והגיע הביתה לחופשות בסופי שבוע. הוא מעולם לא התלונן על הנסיעות הארוכות, ולאימו אמר: "מה שאפשר לשנות – נשנה, ומה שאי אפשר – מה יעזור להתלונן?"

בהמשך אושר לו לעבור לשרת בבסיס חיל האוויר בצפון, ברמת דוד. בבסיס החדש, כמו בקודם, עידו התאקלם במהירות, הוכיח את עצמו בעבודה קשה אף מעבר למה שהוטל עליו והיה אהוד על חבריו לצוות ועל מפקדיו.

בסוף 2022 נולדה בתם – מאודי. עידו היה בעל למופת, קשוב, אכפתי ומכיל, אבא אוהב ונוכח, שראה בבתו את כל עולמו ותמיד שיחק איתה, דאג לה ופינק אותה.

ב-4.5.2023, לאחר שהתפנה תקן עבר עידו לבקשתו לשירות חובה במשטרה (שח"מ), ביודעו ששם יוכל לתרום יותר ולהתקדם. הוא שירת במשטרת ישראל ביחידה הטכנולוגית. עבר הכשרה טכנולוגית וקורס סייבר, השקיע מאוד בלימודיו והפגין חוכמה וחריצות. עם סיום ההכשרה, הוצב בתחנת משטרת עפולה וסיפק שירותים טכנולוגיים לכל מרחב הצפון.

מפקדו סיפר כי את הפער בין המצב בו הגיע ליחידה, כבחור ישיבה שלא למד לימודי ליבה, לבין המקום בו נמצא עם תום ההכשרה, לוקח בדרך כלל שנים להשלים. עידו עשה זאת תוך מספר חודשים בלבד, והפך למומחה המחשבים של המרחב.

ביחידה קראו לו "מלך המחשבים" וסיפרו שידע לתקן כל תקלה. גם כשהיה עמוס והודיע כי ייאלץ לשלוח מישהו אחר לטיפול, תמיד התעקשו שרק הוא יגיע. הוא היה אהוב ומוערך וגילה מסירות גדולה לעבודה.

מדי פעם נהג לעזור לאימו, שניהלה עסק להפעלות לילדים. הוא אהב מאוד ילדים וידע איך לגשת אליהם, וגם כשהיה מותש אחרי יום עבודה ארוך כשוטר, לא איבד לרגע את סבלנותו ושמר על מזגו הטוב. אימו הציעה לו לעבוד איתה באופן קבוע, דבר שהיה מבטיח לו משכורת גבוהה יותר, אך עידו אהב את המשטרה ולא היה מוכן לוותר עליה.

הנתינה לאחר מילאה אותו והוא הרבה לתת מעצמו, ללא כל ציפייה לתמורה. כך, נהג לוותר על חגיגות ראש השנה בקרב המשפחה, ומדי שנה הגיע לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, עבר בין המחלקות ותקע בשופר כדי להבטיח שכל יהודי המאושפז בבית החולים ימלא את מצוות שמיעת קול השופר.

באחד הימים, כשאסף את בתו מהגן, שמע שאחת המטפלות יושבת שבעה ושאין להם מספיק כיסאות ושולחנות עבור המנחמים. עידו נרתם מיד לסייע, ארגן את כל הציוד הדרוש, מכיסאות ושולחנות ועד למיחם, דאג להביא את הכול למשפחה האבלה והחזיר הכול בתום השבעה.

עידו היה אדם מלא שמחה, הומור וקלילות, שאהב את החיים ואת הזולת. הוא היה חבר אמת לחבריו, ידע להקשיב להם, לייעץ ולתמוך, ונהנה לארח אותם בביתו. תמיד ראה את האחר, חשב על כולם לפני שחשב על עצמו ועשה הכול על מנת להבטיח שלסובביו יהיה טוב.

ברגישותו וביכולתו להבין את נקודת המבט של האחר, הצליח לא פעם לפייס בין ניצים. כך, כשאחד מאחיו התווכח עם אימם בנושא מסוים, אמר לו עידו: "יש דברים שאני מסכים איתה ויש דברים שלא, אני את אימא לא הולך לשנות. דבר אחד אני רוצה שתדע כל החיים שלך – היא לא חייבת לנו כלום. אנחנו חייבים לה. אתה לא יודע כמה היא הייתה צריכה לאסוף את עצמה בשביל להביא אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.

מתחילתה של המלחמה תרם עידו שעות נוספות רבות כדי לסייע בשמירה על ביטחון האזרחים, והשתתף במשימות מחוץ למסגרת תפקידו ביחידה. בין היתר, סייע לכוחות ביישובים הסמוכים לגדר הרצועה בימים שלאחר המתקפה.

לאורך כל שירותו, שאף להמשיך ללמוד ולהתקדם במשטרה. לקראת שחרורו משירות סדיר ביולי 2024, התבשר עידו כי התפנה עבורו תקן לשירות קבע בתחנת צפת, ושמח על כך מאוד. כשנשאל איך יסתדר עם הנסיעות הארוכות מביתו בבית שאן לתחנה בצפת וחזרה, ענה: "אני אספוג את זה, אז מה. אלה השנים הראשונות שלי, בסוף יתפנה תקן קרוב יותר לבית. כולם מתקדמים לאט לאט".

רב-שוטר עידו קשאני נפל בעת שירותו ביום ו' בסיוון תשפ"ד (11.6.2024). בן עשרים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה. הותיר אחריו אישה ובת, אם, אחות וארבעה אחים.

אימו, שיראל, כתבה: "עידודי חיים של אימא, כל יום שעובר קשה לי יותר. תנוח על משכבך בשלום מלאך טהור שלי".

כתבה דודתו, שירן: "עידודי חיים שלנו. לנצח אתה בליבנו. לא נשכח אותך ואת החיוך והטוהר שלך לעולם. אתה נשמה מיוחדת שהגיעה וירדה לפה. אוהבת אותך ומתגעגעת לנצח".

עידו מונצח באתר גלעד המשטרתי ובאנדרטת החללים הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש.

הוא מונצח באתר ההנצחה של עיריית טבריה.